להיות אחות / סיפורה של גב’ שרהלה מתן, מרכזת התנסויות קליניות בקהילה

חזרה לדף כתבות

להיות אחות / סיפורה של גב’ שרהלה מתן, מרכזת התנסויות קליניות בקהילה

להיות אחות קהילה

6:00 הקטנצ’יק מקיא, זו הפעם השלישית במהלך הלילה

6:30 הלחמניות והשוקו על השולחן הילדים שלי מצחצחים שיניים ורבים שוב במקלחת

7:15 אם רק אספיק לתלות כביסה לפני שאצא

16:30 ערב ראש השנה, השולחן ערוך המשפחה מגיעה מהצפון

23:00 סוף סוף אחרי מקלחת כבר רוצה לשכב פרקדן

שעות שכולן מכירות , שעות סביב השעון.

שעונה של אחות קהילה איננו כה ברור. בכל אחת מן השעות יכול להגיע טלפון על חולה בנשימותיו האחרונות, על ילד במצב סופני שאמו מבקשת: “חיכינו. רק בואי להיות אתנו…”

על סבתא יקרה בקוצר נשימה שנשארה עם הנכדה: “סבתא לא נראית לי טוב …” וברקע אני שומעת חרחורים קשים.

וכך מתחיל ומסתיים היום. ירידות מים בהריון מתקדם של אישה נכה , חזרה מאשפוז ממושך של איש מבוגר, חבלת ראש של ילד שנפל מהאופניים, נשיכת כלב בשעות לילה מאוחרות, זריקת פרגונל לאישה כמהה לילד, שיחה עם נערה צעירה שמאסה בחיים.

להיות אחות קהילה בישוב קטן או אחות קהילה המטפלת בפלח מוגדר בעיר הגדולה הוא לחיות את חייך ולחיות לצד חיי המטופלים שלך. זוהי בהחלט בחירה וזו היא זכות ייחודית ושונה מכל חוויה אחרת.

אני עובדת כאחות קהילה בישוב די גדול מזה כעשרים שנים ויותר. הכרתי את התינוקות שנולדו בעזרתי כשתמכתי מאוד בבני זוג שהתקשו להרות והתרגשות עזה אחזה בי כשהוזמנתי לטקס ענידת כנפיים בסיום קורס טייס של ה”תינוק שנולד”. לוויתי נשים שהתבגרו והשיאו ילדים והפכו לסבתות ואיתרע גורלם ובהמשך לוויתי אותן עד נשימותיהן האחרונות בביתן.

גם כשהלב מנסה לשכוח או צריך לפנות מקום למטופלים חדשים, מגיע זר פרחים קטן וצנוע “לזכר אמא שמלאו שנתיים למותה “, והדמעות שוטפות והלב מתרחב מאהבה לבני המשפחה ומגעגועים. גם למטופלים הלב ממשיך להתגעגע.

כשמלמדים על רצף הטיפול מאוד קשה להעביר את התחושה המהולה בידע, רגש, מחויבות, כבוד, ואחריות שמתעצמים מעת לעת בעשייה מול מטופלים כה קרובים.

שוחחתי עם חולה קשיש שכוחותיו אזלו לו, מושפל עיניים, חרד מתפקודיו הפיזיים הירודים, חושש לאבד את הזיכרון , ומבקש: “שרהלה, תעזרי לי , אני לא יכול יותר. לא רוצה עוד.” בהמשך השיחה הבנתי שהמקור לחייו הם הנכדים הקטנים שנולדו לו. בקשתי מאשתו תמונה של הנכדים הקטנים, למסגר אותה ולהניח אותה על הארונית של יד מיטתו.

כשהתקשרתי כעבור מספר ימים לשאול שלומו נשמע לי האדון טוב יותר. שמחתי בשבילו. “יותר מכל תרופה, יותר מכל טיפול, אני קם בבוקר מתבונן בתמונה שביקשת לשים ליד מיטתי ופשוט קם, ומרגיש חזק, והתחלתי אפילו ללכת בגינה”.

לימים האיש נפטר, המחלה ניצחה אותו, ובתא הדואר שלי מצאתי מעטפה גדולה ובה התמונה הממוסגרת ומכתב ממשפחת החולה- “נתת לאבא עוד שנה של חיים, כששום תרופה כבר לא השפיעה”.

אחות קהילה קמה בבוקר השכם, מכינה שוקו לילדיה, רוצה כמו כל אמא אחרת,  ללוות את ילדיה לגן, רוצה להישאר עם בנה שהקיא בלילה, היא רוצה להספיק לתלות כביסה בבוקר ולאחר שהטלפון מצלצל ומטופליה מבקשים אותה, היא מרימה עיניים, מתבוננת בעיני בעלה והוא עונה לה: “אני מבין. אני אמשיך כאן, לכי אל מטופלייך”.

אין סוף לסיפורים, אין סוף לאהבתי למטופלים בקהילה, למקצוע. להיות אחות קהילה- להיות משמעותית.

הלחמניות והשוקו על השולחן, הילדים שלי מצחצחים שיניים ורבים שוב במקלחת …

7.00 יוצאים לביה”ס, ישוב קטן אז הולכים ברגל …

6.00 הקטנצ’יק מקיא, זו הפעם השלישית במהלך הלילה

7.15 אם רק אספיק לתלות כביסה לפני שאצא …

16.30 ערב ראש השנה , השולחן ערוך המשפחה מגיעה מהצפון

23.00 סוף סוף אחרי מקלחת כבר רוצה לשכב פרקדן

צור קשר

לקבלת מידע נוסף אנא מלא/י פרטיך
בוא/י נקבע פגישה! מלא/י את הפרטים ונתאם